קוסטה ריקה. ממש ממש נחמד שם 2*.
* הפוסט הזה, והבאים בתור נכתבים כשאנחנו כבר בארץ, אחרי בידודים ועניינים, ודי חזרנו לחיים הרגילים. ככה שאני ממש נהנה לכתוב כאילו שאנחנו עוד שם. תנו לי עוד קצת. בקרוב גם ככה יגמרו התמונות שלא העליתי לפוסטים וישארו רק תמונות של 'בן ברכבת בדרך לעבודה'.
(הילדים היו מאד פעילים עם המצ'טה... אם לא כדי לאכול קוקוסים, לפחות כדי להוציא אנרגיה...)
אז אחרי לה-פורטונה המשכנו למונטה-ורדה.
בדרך עצרנו בריו-סלסט (נחל כחול וקסום). החלטנו לישון שם לילה וללכת לאיזו נקודה חינמית ממש מתחת לאיפה שחנינו לישון. הנהר כחול מטורף, והדרך יורדת לה בתוך יער קסום.
אז טבלנו לנו והיה רטוב ויפה-
ואז התחיל לרשת גשם...
ואחרי המתנה של כמה דקות בפינה יבשה למחצה, ואחרי שהבנו שלא יהיה יותר יבש, התחלנו לצעוד במעלה הגבעה החלקה, לצד נחלון שהחל להיווצר, רטובים ושמחים.
לקרוואן הגענו ספוגים לגמרי.
אבל ספוגים בקטע טוב.
למחרת - הלכנו לאתר הרציני של ריו-סלסט, המקום שאליו אתה גם ממש משלם כדי להכנס...
סבבה, היה יפה שם. אבל לא יותר יפה מיום אתמול. וגם בשמורה אסור להכנס למים, אז מה עשינו בזה? איך נוכל לשתות בטעות מינרלים שבטח לא-כל-כך-כדאי להכניס לגוף, איך?
מסקנה:
חשוב ללכת לשמורות ולשלם כסף כדי להבין שמה שראית בדרך לא פחות שווה...
משם - למונטה-ורדה (ההר הירוק). זה ממש מן איזור סופר דופר יפה, אחו שוויצרי קסום. רק בקוסטה-ריקה. מקום כזה של בעיקר להתפעל מהנוף ולרצות לעשות פיקניק. פשוט פיקניק.
להלן מהארכיון:
ממש מיוחד.
אז גרנו באיזה אתר קמפינג/מסעדה. לבד. עם נחל קטן זורם, בוסתן, ובריכת דגים קטנה. הילדים בחרו לנסות לדוג. יוגב תמיד רצה. "איך אני מתגעגע לחזור לארץ לדוג כבר עם סבא"... (לא, מעולם הוא עוד לא דג עם סבא שלו, שלא יצא לדוג ב-20 שנה האחרונות, אבל סבבה...)
אז דגנו.
בחכות שהמצאנו, וגושי בצק קטנים ומתפוררים שנופלים ישר לבריכה...
הצלחנו לדוג. שני דגים. בעצם, כנראה את אותו אחד פעמיים... היה בעצם לא ממש נעים (לא לנו ולא לדג) אז החלטנו שזה היה כיף ממש ומספיק ולא נדוג עוד...
אחרי כמה ימים שם, עברנו למקום אחר במונטה-ורדה. סגרנו איתם שאם נבוא לסיור לילה אצלם נוכל ללון בשטח שלהם. וואו, איזה מקום יש להם שם. שטח, טבע, נוף, ושום-כלום-חוץ מזה...
מרעה לפרות, בריכת דגי אמנון, ונוף.
אז אחה"צ התארגנו-
ויצאנו לסיור לילה שמתחיל ב--- קבלו את זה--- טיפוס בתוך עץ פיקוס ענק חלול לגובה של 40 מטר!
יאללה טיפוס:
התחלנו באור, הגענו למעלה עם צבעי השקיעה, ירדנו בחושך, והיתה מאד מגניב-מפחיד-קסום...
דרור עלה לפני כולנו והמתין לנו מלא זמן (מה לעשות, חלקנו גדולים ואיטיים ולוקח לנו זמן להשתחל בתוך עץ חלול...) היה שלב שבו המסלול יוצא מתוך העץ, אי שם בגובה 35 מטר, וצריך לטפס בחוץ. לא מלחיץ בכלל...
המדריך הסביר לנו אח"כ איך נוצר עץ כזה:
היה היה עץ אחד ענק. נגיד, 40 מטר גובה. ואז, נגיד, זרעי פיקוס התעופפו אליו, נחתו, נבטו, והחלו להשתמש בעץ המקורי בתור בית גידול. הם גידלו שורשי אוויר שהגיעו בסוף עד לקרקע והחלו משתרשים ומתחזקים. העץ המקורי אז מת ומתקמפסט. ומה שנשאר זה העץ ה"טפיל" עם חלל בצורת העץ המקורי. וזה מ-ט-ו-ר-ף !
ואז סיור לילה בלילה...:
אז, בזמנו, עוד ממש התלהבנו שהצלחנו לראות עצלן על העץ. בלילה. מדהים. איזו חיה איטית... כשהיא צריכה לברוח מהר היא עוברת למהירות של 4.5 מטר לדקה... שתהיה בריאה!
מסתבר שהיא נמצאת בערך שבוע על העץ, אוכלת לאט לאט (רק עלים שמספקים לה ממש מעט קלוריות. לכן הכל נורא איטי) ואז, אחרי שהתאפקה כל השבוע, יורדת לעשות קקי. לאט לאט. ואז עולה. לאט לאט. ומתאפקת עוד שבוע...
שתהיה בריאה החיה המוזרה הזו.
בינתיים, קולאז' מפוקפק של פירות העונה. במדינה שאין בה עונות...:
עוד אטרקציה מעולה (ולא כל כך זולה) היתה פארק extremo. כשמו כן הוא: סיור לימודי במפעל לפח-גלי מגלוון.
או...: אומגות, סנפלינג ובנג'י לאורך עמק ארוך ועמוק, כשחבלי האומגה עוברים מצד לצד (הארוכה ביותר היתה באורך 1 ק''מ. זה די הרבה...)
לא רצינו ללכת סתם, אז החלטנו שזו תהיה מתנת יומולדת מוקדמת לדרור.
ו-וואו, איזו יומולדת...
14 אומגות מצד לצד, ביניהן לפעמים מפריד חיבור של שאקל, ולפעמים כמה דקות הליכה. 2 האחרונות עושים בתנוחת 'סופרמן', כלומר מחוברים מהגב ועפים קדימה עם אגרופים קפוצים. בסוף סנפלינג מחור במרפסת בגובה רב, טרזן (שלא נתנו לילדים לעשות בשל רוחות עזות מדי יחסית למשקל גופם הפחות-מדי-שמנמני), ובנג'י (שצריך להיות בשבילו בוגר וגיבור. הילדים לא מספיק בוגרים ואני לא מספיק גיבור...)
מדובר על 3 שעות ברצף של אדרנלין ועל שלושה ילדים שלא מפחדים מכלום. פשוט נפלא!
תמונות? לא צילמנו.
סתם.
ברור שצילמנו.
קודם כל זאתי- שלושת הילדים יורדים יחד את האומגה הארוכה מכולן...
זה יוגב יורד בסוף בסוף את הסנפלינג אל עבר הלמטה...
אלו יוגב ואיתמר מסתכלים על דרור יורד את אותו סנפלינג...
אלו מעיין ודרור בסוף אחת האומגות
דרור ויוגב דוהרים להם. האחורי תמיד צריך להיות עם כפפת עור על הכבל כדי לשלוט במהירות. בחלק מהאומגות היה צריך להאט היטב כדי לא להתנגש בבחורצ'יק שעומד בסוף ומנפנף לך לשלום (או אולי מנפנף ל'לעצור לעצור לעצור'? אין לדעת)
מדי פעם עצרנו לחטיף דרך. במיוחד ברגעי סוכר-נמוך. הבאנו איתנו משהו מקומי, מתוק במיוחד, שמיועד לסתימת חורים בשיניים ולנעלת לסת מלאה. טופי-האגריד כזה. להלן איתמר בשעת מעשה...
קצת מההכנות לפני.
קצת מהטירוף של תוך-כדי
וקצת מהתוכים של אחרי. קוראים להם פאקו ולולה. הבנתי את זה כי הם קוראים אחד לשני בקול רם ומדברים ביניהם. סופר-מגניב...
אלו היו עיקרי מרכז קוסטה-ריקה.
משם נסענו לחאקו. Jaco חאקו חאקו. אבל מה בדיוק עשינו שם- זה כבר לפעם הבאה!