* זו מנה סטנדרטית במסעדה מקומית. למסעדות הללו קוראים SODA ובגדול יש להם שם מנה אחת. זאת.
צ'מעו, באמת מיוחד בקוסטה-ריקה. אפצח בסדרת פוסטים שבסופה תרצו לנסוע לשם. בעצם, מי לא רוצה לנסוע לשם כבר עכשיו? זה בחו"ל, ועוד במרכז ה... נו.. שם באמצע ה... כן- בקוסטה ריקה. לשם אני רוצה לנסוע!
אם כך, בחרתם נכון.
אני, אגב, די מבסוט על הבחירה שלנו להגיע לשם בסוף המסע.
יש שם עושר של טבע וחיות בריכוז די מדהים, שעלול היה להחוויר חלק מהחוויות שהיו לנו (מלא וו), אז אני ממש שמח שזה היה בסוף. וגם הגיאוגרפיה של העולם וחוקי הפיסיקה לא ממש מאפשרים להגיע ברכב לשם בלי לעבור דרך כל שאר המדינות האחרות בדרך...
אז יופי!
נסכם את מה היה קודם?
חזרנו מהאי אומטפה (ניקרגואה) במעבורת:
עברנו בעיירת חוף נחמדה על האוקיאנוס השקט (פעם ראשונה שבאמת היה שקט שם. פשוט יש שם מפרץ)
והיידה, לקוסטה-ריקה.
ניקרגואה היתה הכי קשה להיכנס אליה - וגם הכי קשה לצאת ממנה!!!
שוב, שיקוף של כל הקרוואן במכונת-מפלצת של משאיות. אבל בסוף - נכנסנו.
זה היה קצת כמו שמבקשים מילד לפתור קוביה הונגרית שנראית פתורה לגמרי חוץ מריבוע אחד בפאה אחת שבמקום ירוק הוא בצבע אדום. אז הוא מתחיל לסובב ולסובב, וכשהכל מעורבב כבר לגמרי הוא מבין שלא יכול להיות שזה היה אדום כי היתה פאה אדומה תקינה לגמרי... והוא תוהה אם היה שווה כל הערבוב הזה, ולמה הוא לא בדק קודם, ובכלל, אם הוא עיוור צבעים אדום-ירוק, האם לא הגיוני לסמן כל צבע איכשהו לפני שהוא מתחיל?
וזה הרי לא מאד משנה.
גם ברמה הפרסונלית, כי מי שנתן לו את הקוביה היה חולירע והדביק ריבוע אחד בלבד מקוביה אחרת שהוא הרס כאקט ונדליסטי-חולני.
וגם ברמה הגלובלית, כי מה אכפת לקוסמוס מילד אחד מתוסכל?
אוקיי, אולי ההקבלה לא ברורה, אבל התחלתי ב"זה היה קצת כמו...". באמת רק קצת.
אז נסענו לנו לאיזור של מעיינות חמים, נכנסנו בלילה עם הילדים (איזה מקום, איזה. יש שם פיצריה חמודה על הבריכות שפתוחה רק בלילה - בדיוק בשבילנו... פיצה של 22:00 אחרי שלכולנו חם ונעים)
(יש שם זבובים בגודל של שזיף בוגר)
ומשם - לחוות קקאו. כלומר, במקרה, לא בגלל הקקאו. אבל וואו, איזה מקום מגניב. חיפשנו מקום שיהיה קרוב ללה-פורטונה, אבל לא במרכז שלה (כלומר, שיהיה זול) ומצאנו את חוות הקקאו ופינה מדוגמת לקרוואן אחד. שזה כל מה שיש לנו, אז זה בול...
ובכלל, אף אחד אחר לא מטייל במדינה הזו עם קרוואן כמעט, אז אין בעיה של מקום...
(זה דרורוש שמצא קקאו מזן בהיר וגילה שאפשר לאכול את הפולים כשהם טריים)
הציפוי הלבן של כל פול הוא מתוק, טעים, ומזכיר ליצ'י. הבפנים שלהם, זה שיום אחד יהיה הקקאו השחור, הוא כרגע סגול-בהיר, ומר במיוחד. כשאוכלים את הפול השלם, עם הציפוי, המתוק והמר מתערבבים וזה יוצא... אה.. מין מר-מתוק כזה.
כזה.
זו היתה אחלה חווה. אפשר היה לטייל שם כמה שמתחשק, לראות יופי של צמחים, לחפש את לולה העצלנית שגרה שם על העצים בסביבה (לא מצאנו), ללכת לנחל שמתחת ולטבול, או סתם לאכול במסעדה שלהם.
טעים.
בכלל, אוכל זה טעים.
אז... אלו תמונות מהחווה:
ואלו אנחנו בחווה:
(פה מעיין בשיחה עם ירדן אחותה שבישרה לה בדיוק שהיא מתחתנת. מזל טוב וברכות)
ויש להם גם סיורים בחווה - כיצד קקאו נולד, מי המציא את הצימקאו, ולמה זה הכל כל-כך טעים בפיתה עם חילבה. טוב, זה לא בהכרח מה שמדברים עליו בסיור, אבל בטח משהו כזה. הכל ממש יפה ומסודר, ויש אופניים שטוחנים קקאו. צריך כזה בכל בית!
ולהלן, התמונה שאני הכי אוהב משם:
(אקרא לזה: 'קליפות קקאו באווירה סוב-טרופית')
משם קפצתי עם הילדים למעיינות חמים ולבריכות קרות:
והנה FASTFORWARD של החוויה...:
יופי. היה מאד נחמד.
מה עוד היה בלה-פורטונה? אה, טיול של גשרים תלויים. וואו, מאד מאד יפה. וגבוה. ותלוי. וקופים. הרבה קופים...:
והנה קופצ'יק:
משם נסענו.
לאן?
מה זה חשוב?
רוב מי שקורא את הבלוג הזה (ובואו... לא מדובר על הרבה מדי אנשים גם ככה...) לא ממש מתעניין באיזו-עיר-היה-מה אלא יותר בתמונות יפות או בהערות סרקסטיות על הטיול.
אבל המשכנו.
לאן?
כל זאת ועוד ב-Pura Vida 2...