תמיד רציתי לחזור בזמן.
זו היתה יכולה להיות חוויה מטורפת. לא מאד חשוב כמה בדיוק - מעט, הרבה, איזו תקופה, העיקר לחזור בזמן.
אבל זה בלתי אפשרי.
כלומר, פשוט לא אפשרי פיסיקלית.
חומר לא יכול לעבור את מהירות האור; הזמן, יחסי ככל שיהיה, מתקדם רק קדימה; החתול של שרדינגר, עם כל הכבוד, מת בסוף; ואני לא יכול לחזור בזמן!
ככה זה כשיש לך אופי של מאחר כרוני.
מזל שאנחנו בטיול כבר כמה חודשים ואין לי מאיפה לחזור, ככה שלחזור בזמן הופך להיות בעצם דבר חסר חשיבות. *
* נכתב מזמן מזמן.
אחרי שנחתנו חזרה מבולגריה (לקראת סוף 2020... זה היה מה-זה מזמן) חזרנו לקר-בית שלנו שחנה בירדנית. הוא היה שם, שמח לראות אותנו כמעט כמו שאנחנו שמחנו לראות אותו. ואז התחלנו את ה-14 יום בידוד שלנו. בידוד נייד. קונספט נחמד. מבודדים מאנשים, אבל יכולים לעבור דירה...
אז החלטנו לנסוע למכתשים. שם יהיה נחמד להתבודד, כי לא נראה אף אחד.
יצאנו לדרך עם עצירת לילה על ים המלח.
אף פעם לא ממש התחברנו לאיזור הזה, אז החלטנו שלילה יהיה מספיק.
טוב, אולי שניים.
או שלושה.
או... חודש.
גילינו את האיזור הזה (אגב, המקום המושלם מבחינת מזג אוויר להיות בו בחורף) ואנחנו סופר שמחים שגילינו.
הים נראה שונה בכל שעה ביום. הנוף, הרי ירדן, יעלים בכל מקום, ים שאפשר אשכרה להכנס אליו גם בשיא החורף, ומסלולי טיול מעולים.
אחרי כמה ימים מתחת מצוקי דרגות הקמנו את ביתנו ליד ביה"ס שדה.
רוב הזמן היה חם ונעים. בערב קריר ונעים.
ולפעמים - גשמים. שזה בגדול אומר- שטפונות...:
(הנה נחל ערוגות נשפך לים המלח)
(והנה כתם הבוץ מהשטפון הולך וגדל)
באיזו עוד הזדמנות יוצא לך להגיע למקום ולהחליט להשאר בו חודש, סתם ככה?
מאד ממליצים להסתובב באיזור. אז, ומאז, יצא לנו לטייל את נחל ערוגות, דוד, נביעת עין-גדי, גב חלון, נחל אוג, סלוודורה, עין קדם, מצדה, ועוד ועוד.
מה שכן, לראות את המצב של ים המלח והבולענות הזאת - זה מבאס ממש. ועצוב נורא שזה מה שאנחנו עושים לטבע שלנו. הצלחנו לרדת יותר נמוך מים המלח. יצא לי פיוטי...
אגב עצבות - הנה שיר מעולה של החצר האחורית:
הנה תמונות מכוכב הירדן. מבצר צלבני מ-ט-ו-ר-ף בין צומת צמח לבית-שאן.
לא לגמרי קשור, אבל תראו איזה יופי של כליל-החורש!!!
ד"ש.