Acatenango

אז אם עולים הרבה הרבה ברגל, מגיעים נורא גבוה!

זה משפט שאמר לי פעם גמד סיני עם פחד גבהים שלא יצא מהכפר שלו מעולם. לאלו יש הכי הרבה חכמת חיים.

קראו לו Shēnghuó.

זה חיים. בסינית.

אז שמענו הרבה על הרי געש בגואטמלה. וזה ממש חבל שלא לעלות על אחד... אז החלטנו לעלות על אחד! ואם כבר אחד- שיהיה האחד. כלומר, הטיול ההוא שכולם מספרים שהוא משהו משהו, ושממש רואים לבה וכל זה.

יש חסרון אחד במסלול הזה - הוא קריעה שחבל"ז...

עליה מגובה של 2300 מטר ל-3650 מטר לאורך בערך 8 ק"מ של מסלול, ואז לינה באוהל בגובה, בטמפ' של קרוב לאפס מעלות.

יאללה בכיף. עשינו משאל-עם - מי רוצה לעלות? כל 3 הילדים רצו, כמובן... החלטנו שזה פחות מתאים למעיין ואיתמר, ושכדאי שיהיה איתנו סוס למקרה שיהיה קשה לילדים.

בחירה מוצלחת.

אולי קצת פחות לסוס, אבל הם טוענים שהם לא עולים איתו יותר מפעם בשבוע, וליום אחד בלבד, אז הרגשנו קצת יותר טוב בבלוטת הצער-בעלי-חיים שלנו.

כדי שיהיה מעניין וחוויה לכולם, למרות שמתפצלים, הלכנו לחברה שנקראת ASOAVA - איגוד החברים של הר הגעש אקטננגו, או משהו כזה.

זו חברה ששייכת לבחור אחד - קטלינו שמו, וכל העובדים בה הם פחות או יותר המשפחה שלו. לא מאד מפתיע.

הוא גר בכפר קטן ממש מתחת להר, וחלק מהקטע בטיול איתם זה שהם מזמינים לגור אצלם בלילה שלפני הטיול, לאכול אצלם עם המשפחה ארוחת ערב ובוקר, ואז לצאת לדרך.

וכך עשינו...

(אלו הילדים חורפים אצל קטלינו בבית)

בבוקר אוכלים, נפרדים לשלום מאיתמר ואמא מעיין, עושים תמונת לוחמים עם פסח וינואר, ויוצאים לדרך...:

אה, גם מודדים את הבגדים החמים...:

ויאללה, לדרך.

אז בהתחלה עולים. וקשה. ולא נשברים.

ואז ממשיכים, וקשה. אז נשברים קצת (טוב שיש סוס).

ואז רואים מגוון מופלא של צמחים. באמת.

ואז עולים עוד קצת ומתחיל להיות לח, וקצת גשום, ואז הרבה גשום... הרבה הרבה גשום.

בשלב כלשהו באמת כבר היה מאד גשום ותלול, אז הילדים היו בתוך שקית ניילון על הסוס, פחות או יותר...:

ואז... הגענו!

איזו הקלה משוגעת.

כולנו עייפים, מיוזעים, רטובים חלקית מהגשם שהיה תוך כדי, ומאד מאד שמחים להיות למעלה.

מתחילים לייבש את הבגדים מעל המדורה, ולהתמקם בתוך האוהל, והגשם חוזר ותוקף, ועננות גדולה לא מאפשרת לראות בערך כלום.

ההר הזה מתפרץ פעם ב-15 דקות בערך. כל התפרצות שומעים בומים חזקים. בחלקם ממש מרגישים את האדמה רועדת ובחלקם רק רעש. אבל זה שלא רואים כלום זה קצת מתסכל...

הילדים נופלים לישון קצת.

אני מעיר אותם לארוחת ערב סביב המדורה.

רוב הזמן עדיין ערפילי אבל מדי פעם- ובעיקר בהתפרצות אחד חזקה במיוחד- רואים שפריצים של לבה שזה באמת משהו מיוחד!!!

כולנו ממש התרגשנו לראות את זה!

יכול להיות שהתמונה הזו היא בכלל מלפנות בוקר, כי גם באיזור 4:00 הערתי אותם לראות התפרצויות לבה לפני שהשמש עולה...

בלילה היה קר. ממש קר. רוב הזמן גם גשם ניתך לו.

הילדים מכורבלים היטב, ואני כל הזמן סביבם בלוודא שהם נשארים מכורבלים, לבדוק סוכר לדרור (לך תמצא את משאבת האינסולין בשק-שינה...) ולהציץ ולבדוק אם כבר אפשר לראות לבה...

(דרור, חורפ)

מדי פעם אני יוצא להציץ, וללבות שוב את האש במדורה. יש עצים, אבל הם כולם לחים והמדורה קצת מקרטעת.

אבל...

מדי פעם...

אחרי ששומעים בומים גדולים של התפרצות געשית...

מציצים ומצליחים לראות את הלבה!

וזה באמת מחזה נדיר וקסום ומטורף.

אתה לא רחוק, ובערך באותו גובה של הר געת מתפרץ לו.

התמונות ממש לא עושות חסד עם המוטרפות של החוויה. בכלל, תמונות בלילה של הדבר הזה מאד קשה לצלם. אבל אנסה להעלות את מה שבכל זאת הצלחתי לצלם:

(טוב, שתי האחרונות לא צולמו במצלמת צ'יקמוק של הטלפון שלי אלא במצלמת איכות של ester ו-elmar, שני השוודים שטיפסו את זה כמה ימים לפנינו עם שני הילדים שלהם. פגשנו אותם בקמפינג באטיטלן)

ואז הגיע הבוקר. כלומר, הבוקר-בוקר. לא הלפנות-בוקר-טרום-זריחה עם הילדים שלי ליד המדורה בשקי שינה. והשמיים התבהרו וראינו יופי של זריחה / הרי געש מסביב / התפרצויות של ה-fuego.

כן. ממש רואים התפרצויות מרשימות כאלו. זה סופר-מגניב.

והנה סרטון של איך שזה נראה ב-fast forward...

ואוכלים ארוחת בוקר (המדריך שאל אם אני רוצה שוקו כמו בערב או קפה. עניתי שברור שקפה. הגיע הזמן לקפה. אז הוא הביא לנו 3 קפה... ילדים בני 7 ו-9 שעלו על הר געש בהחלט אמורים כבר להיות מסוגלים להתמודד עם כוס קפה! שיהיו בריאים האנשים האלו), מתלבשים בכל מה שרק אפשר, מקבלים את פני הסוסה החדשה שלנו (את זו של אתמול הורידו, ובבוקר עלו עם אחת אחרת), ויאללה יורדים...

בסוף הגענו. הטיפוס לקח לנו בערך 6 שעות קשות. נטו. הירידה, בטח 3 שעות סבירות. ברוטו.

בסיום, יוגב רקד את ריקוד סוף הטיול שלו, ודרור אח''כ ערך עם מוסיקה שיהיה שמייח:

זהו. הטיול לאקטננגו היה באמת אחד מרגעי השיא של כל הטיול במרכז אמריקה. הוא גם הפך לכלי די שימושי בשבילנו. מה? מה קשה? עלית את האקטננגו! יאללה, לך לשטוף כלים!

ובינתיים למטה...:

מעיין ואיתמר עשו גם הם טיול רציני על ההר, רק בחלק התחתון שלו. הם פגשו כמה ילדים מקומיים עם מצ'טות (די סטנדרטי) שלקחו אותם לסיבוב, ואח''כ בבית של קטלינו העבירו סדנת 'עין אינדיאנית' לכל נכדיו והחבר'ה שלהם...

האם יש בזה משהו מצחיק, שהמורה הישראלית מלמדת את ילידי המאיה והאצטקים איך לעשות עין אינדיאנית? לא יודע, אבל בוודאות היה להם כיף!