Guatemala
- Ben RL
- Jul 15, 2021
- 5 min read
ככה ראוי להתחיל את הפוסט הזה. ברקע, נוף טיפוסי. בתוך האוטו- דרור קורא הארי פוטר. הוא הפך ממש חלק משמעותי מהחיים שלנו בטיול הזה. הארי. את דרור אנחנו מכירים יותר זמן...
אז - גואטמלה.
וואו, איזו מדינה.
לא כל כך חשוב איך נכנסנו אליה (רק נגיד שעם רכב ממש חשוב שכל המסמכים יהיו טיפ-טופ, וידה ידה ידה, ואם המסמכים לא בול מה שצריך עלולה להיות עוגמת נפש, המתנה, לחץ לא נעים, סירוב קל להכנס, ואולי בקשיש קטן. אולי. אבל גם אולי לא.)
בכל מקרה, לא נספר.
אבל עזבו שטויות. נכנסנו. מאד יפה פה. מאד ירוק. ומאד מאד אותנטי.
כולם בלבוש המסורתי, לא לכבוד התיירים, אלא פשוט כי ככה הולכים פה.
כולם נראים אינדיאנים לשעבר.
המון מהם דוברים ספרדית בתור שפה שניה (וצוטוהיל או כל ניב אחר של אינדיאנית מקומית בתור שפה ראשונה).
ממש מיוחד.
אד קודם כל: טעימות לעין:
ועכשיו, לכל מיני מילים שיוצרות פסקאות קוהרנטיות למחצה:
המעבר לגואטמלה:
האיזור האחרון שהיינו בו היה מחוז CHIAPAS במקסיקו. על העיר סן-קריסטובל כתבנו פוסט שהיה צבעוני עד כאב עיניים. אחרי העיר עוד היינו באיזורים ההרריים שגובלים בגואטמלה (מפלי צ'יפלון, הקפיצות במפלי צימורלס ובטח עוד מקומות שמי זוכר? הרי גם ככה השמות האלו הם המצאה של איזה אינדיאני מלפני 1000 שנה שלא תכנן שאיזה ישראלי יכתוב אותם בבלוג שלו...)
המקום האחרון שהיינו בו לפני מעבר הגבול היה אגמי קולון. חשבנו לעצור לרגע, אבל נשארנו שני לילות כי לא נעים לעזוב מקום כזה סתם...
כמו הסחנה, רק וואו!
מים ירקרקים-שקופים, תרנגולים גברברים, שפע של בריכות מחוברות זו לזו, מפל קסום בהמשך, וכמה אנשים שגרים שם בכיף...
שזה בעיקר אומר שיש מסעדות מקומיות עם דגים.
אבל הגיע העת. ויצאנו לדרך לגבול.
וזה זה וזה ובסוף עברנו.
נכנסנו.
היה די מפתיע לראות דגל ישראל על מבנה הציבור הראשון שראינו, מגני דוד על כל רכב עשירי, ושמות של מקומות (שלא בטוח שהם יודעים שהם) בעברית: בית-אל, אל-עולם, וכל מני כאלו...
יש להם קטע ממש חיובי לישראל, לפחות לכל מי שדיברנו איתו.
וגם יש להם קטע מאד נוצרי, אבל איכשהו המון מהסמלים והשמות שהם בחרו לקחת הם מהתנ"ך ולא הברית החדשה...
מעניין?
ככה, חצי.
נמשיך לנושא אחר?
ממש הגיע הזמן!
אז נסענו. הרים מטורפים, הכל ירוק וקסום. וגם נקי. באופן יחסי, ממש נקי. אחרי נסיעה מאתגרת (הפעם הראשונה שממש חשבנו שאנחנו צריכים 4X4 והילוך כח). הנסיעה, אגב, היתה מאתגרת בעיקר כי עוד לא הכרנו את הרכב כמו שצריך, ולא ממש הצלחתי לשלב להילוך כח, ולא ממש נעלתי את הגלגלים הקדמיים ב-4X4... שזה בעצם אומר שהיינו עדיין על 2X4 והופתענו למה האוטו לא ממש סוחב, וגם מחליק לפעמים...
בכל מקרה, הגענו.
אגם אטיטלן.
מעיין סיפרה לי על המקום הזה כמה וכמה פעמים, אבל אף פעם לא סיפרה לי כמה כיף להיות פה עם כל המשפחה...
מדובר על אגם ענק ממש, שנמצא באיזור שהיה געשי פעם. מן אגם בלוע של הר געש שקרס. זה אומר שאין ממש חופים נוחים אלא מדרון די תלול מכל הכיוונים שמגיע לאגם גדול, כחול, קריר ונקי.
הכבישים לישובים שנמצאים סביבו הם... איך נגיד בעדינות... מאתגרים. בסוף צריך לעלות/לרדת את המדרון הזה לכל ישובצ'יק קטן.
לכן אנשים לא נוהגים לכאן.
הם לוקחים מונית.
אבל כדי שגם נהגי המונית לא יצטרכו לנהוג, המונית היא סירה.
כלומר, המעבר בין הכפרים הוא בסירה שהיא מונית-שירות כזו. עומדים על הרציף, מנפנפים באצבע, הקפיטן עוצר, קופצים על סירת המנוע, נרטבים טיפה, ויאללה לכפר הבא.
ממש יש קסם במקום הזה. ברקע, הרי הגעש העתיקים והכבויים. ברקע היותר רחוק, הר ה-FUEGO הפעיל. כל כמה דקות הוא מעיף עננת עשן לשמיים.
זו היתה הכניסה היומית שלנו למים... קפיצה מהרציף בגובה~ 7 מטר. (היתה גם כניסה נורמלית, אבל זה יותר כיף)
זו הקוגל. ברקע, מונית...
זה אתר הקמפינג. ממש רגוע...
גרנו ב-San Marcus. אבל יש מספיק קדושים נוצריים כדי לאכלס מלא שמות של ישובים בסביבה. נסענו כמה פעמים ל-San Pedro. שם יש ממש ישראליאדה מטורפת. אכלנו במסעדת "סבבה", דיברנו עברית בסיסית עם רוב הרוכלים ובעלי הדוכנים, וראינו ציציות על כל מני רוכבי אופנועים. נפגש בבית חב"ד? לא יודע, נראה. ביי.
זה מוזר. אבל זה גם נחמד ומרגיש קצת קצת בבית.
ציורי קיר.
יש להם ממש קטע מגניב כזה.
האף האינדיאני (לא פוליטיקלי קורקט, אבל ככה הם קוראים לזה)
יש שם הר. כזה שאם אתה מאד מתאמץ, ונמצא בנקודה מאד מסויימת, ומעשן הרבה פיוטה שמחזקת את שריר הדמיון, אתה בוודאות רואה אינדיאני שוכב על גבו. ועל האף שלו טיפסנו.
זו בהחלט נקודה מגניבה לראות ממנה זריחה. הנוף שנשקף הוא ממש משגע. רק שבשביל זה היה צריך לקום ב-3:00, להעיר 3 ילדים ישנים, להוציא אותם מהמיטות, ולצעוד לכיוון הטוקטוק שמחכה לנו ב-3:30. אז עוד קצת נסיעה בטרנזיט, ואפשר סוף סוף לטייל בחושך מוחלט עם 3 ילדים מנומנמים על הר גבוה...
נשמע אטרקטיבי? אתם תגידו לי...
לא היה להם קל. גם לי לא, כי איתמר די גר לי על הגב כל העליה.
אבל היה שווה!!!
הנוף היה נפלא, הוכחתי שוב שהילדים הם אכן שלי מבחינה גנטית (אחרת מה יסביר את ההתרגשות שלהם כשגילו שהבאתי מלא ופלים לימון לארוחת-לפנות-בוקר?), והיתה ממש חוויה מגבשת.
מעיין בינתיים ישנה טוב, ברוך השם.
כשסיימנו, המשכנו ישר לסן מרקוס, ארוחת בוקר של גיבורים, ויאללה לסירת-מונית בדרך חזרה.
זו תמונת 'איזה כיף שהם מכינים קפה למבוגרים על פסגת ההר. חבל שכל הקפה שהם מכינים במדינה הזו, המשופעת בצמחי הקפה המפורסמים כל-כך, הוא כה גרוע...'
זו האינטרפרטציה של הילדים...
האנשים בגואטמלה. הם (ובעיקר הן) לובשות את הלבוש המסורתי לכל מקום. ממש מעניין. וכיף לראות. לפעמים זה ממש עם חצאיות פרווה חמות כאלו שגם לא מתאימות למזג-אויר (עדיין יותר סביר מכובעי זנב-שועל בבני-ברק בקיץ), אבל זה מקסים.
יופי. מקווה שאתם נהנים עד כה.
מאיזור אגם אטיטלן נסענו לאנטיגואה.
אנטיגואה.
אנטיגואה היתה פעם בירת המדינה. השם שלה אומר 'העתיקה'. היא הפסיקה להיות הבירה כשהר הגעש שליד השתגע, והשפריץ לבה והרעיד את הקישקע של כל האיזור לפני כמה מאות שנים. העיר די נחרבה, וממש מרשים לראות את כל העתיקות הקולוניאליות המרשימות מאד שנמצאות ברחבי העיר. חלקן עברו תהליכי שימור מרשימים, ורובם לא. פשוט חצאי קירות עתיקים כאלו הכל מני מקומות...
קיר
קשת
Wtf
לבוש מסורתי למכירה.
מזרקה עם שפריצים מהציצים...
הנה. סיכמתי לכם עיר בת 500 במספר מילים מצומצם ולא ממצה...
מה עוד? אתר הקמפינג שהיינו בו היה די מגניב. בפאתי העיר עם בריכה, מתנפחים, טרמפולינה, וכמה מיצגים הזויים...:
הוביטננגו.
זו המלצה שקיבלנו מהחב''דניקים, והיא היתה אחלה המלצה שבעולם. איזור שנראה כמו כפר הוביטים עם מגוון שעשועים לקטנים ולגדולים.
באמת יפה.
היו כל מני קליעה למטרה, וחץ וקשת ומיני גולף ונדנדות ומסעדה. זה היה לגדולים. מסעדה.
ההוביטים האלו יודעים לחיות טוב.
מאז אטיטלן סחבתי חששות לגבי הגיר של האוטו. לא הייתי בטוח שהוא יסחוב עד אנטיגואה. היו שיחות עם חבורת הלואל-רדליך-טל על 'למדו אותי בהתכתבות איך עובד גיר אוטומטי של אוטו מפלצת, היו התלבטויות אם לקחת גרר, או לנסוע ללא הקרוואן, או לנסוע לתקן ולחזור... בסוף אחרי סיבוב נסיון רק עם הרכב ומילוי שמן מנוע (סתם בשביל ההרגשה הטובה) החלטנו שנוסעים ככה. הכנו מראש הצעת מחיר של גרריסט, ויאללה. נסיעה של 6 שעות. הרים. עליות. ירידות. כבישי עפר קצת. מאתגר. והאוטו היה תותח-על-חלל.
ועדיין, חשש. יש לנו עוד איזה 4 מדינות לעבור בדרך.
אז יום אחד נסעתי לעיר האימה, גואטמלה-סיטי. המקום אליו לא נכנסים אם אין ברירה.
נכנסתי.
מקום שמתמחה בגירים אוטומטיים.
זו היתה חוויה מעניינת. נסעו, בדקו, חיברו מחשב, אמרו שאין בעיה, אז שיש איזו הערה במחשב (בדקתי באינטרנט, זה כלום), אז ריחרחו את שמן הגיר והמליצו לבוא אליהם לטיפול שיקח 15 יום, לא פחות...
כן, בטח. נשארו לי חודשיים ומשהו לטיול. שבועיים מתוכם אני לא הולך לבלות במוסך.
בעיקר כשלא צריך...
חזרתי הביתה שמח ומאושר. מאז אנחנו הרבה יותר רגועים, ונוסעים בכיף עם האוטו לכל מקום.
(הפוסט הזה נכתב בעצם כמה שבועות אחרי. אנחנו כבר בקוסטה ריקה ולא היו שום בעיות...)
ואם כבר גיר אוטומטי: צ'יקן בס.
ככה אנשים מתניידים פה. והם ממש בקטע של לקשט את האוטובוס-בית-ספר שלהם בצורה ממש מוגזמת!!!:
עוד דבר מרגש שקרה כשהיינו באנטיגואה היה שהגיעו לוחיות הרישוי שלנו. זהו, סוף סוף הרכב שלנו הוא באמת שלנו. תודה לבית חב''ד ששמר את הדואר והיה כתובת מוצלחת למשלוח מעטפה. ובכלל תודה (היתה יופי של ארוחת שבת ואירוח מפתיע של שישבת במתחם שלהם. לא תכננו, אבל היה גשם והם היו סופר-נחמדים)
אז ביי ביי טקסס, שלום מונטנה. שתי מדינות שבחיים לא הייתי בהן...
זהו. כלומר, פוסט נפרד יספר על הטיול הגדול על האקטננגו עם שני ילדים וסוסה.
אבל זהו לגואטמלה.
יש עוד המון מה לראות שם. סמוק שמפיי, עתיקות טיקאל, ובכלל הרים משוגעים ונוף ירוק נפלא. אבל רצינו לשמור מספיק זמן לניקרגואה וקוסטה-ריקה, ולכן החלטנו להתקדם.
בעצם, ממש להתקדם.
4 מדינות ב-72 שעות...
אבל זה- בפוסט הבא.
ולסיום: אחד חמוד:
נכון. גם אני שואל את עצמי מה עושות שם אופניים באוויר. לא שמתי לב לזה עד עכשיו...
Comments