אז יצאנו לדרך...

אז מסתבר שגם כשאתה לגמרי מוכן כבר לצאת לדרך...

נשאר רק לעשות את הרוורס ישר לתפוח גרירה, לגלות שצריך להגביה עוד קצת את הייצול עם הגלגל-עזר, לחבר את החשמל של הנגרר, לשחק איתו עד שגם האיתות עובד, להרים 4 ג'קים, להיזכר שצריך היה לרוקן את המים, לרוקן לרוקן לרוקן.

אויש, זה גורם לי גם להיות צריך לרוקן.

בקרוואן?

עדיף לא בקרוואן.

למצוא עץ.

בעצם, הבית שלנו ממש כאן, כלומר, הבית שהרגע עזבנו. אבל לעשות פיפי קטן בבית זה בסדר, לא?

ובכלל, הבית... היה קצת עצוב לעזוב את הבית. אנחנו מאד אוהבים אותו.

ולראות אותו ריק זה מוזר. עם כל הציוד שלנו בעליית הגג.

והשארנו כזה "ברוכים הבאים" לדיירים, אבל עדיין היה קצת מוזר...

וכשהכל היה מוכן, הייתי חייב להתקלח!!! כאילו ממש חייב. והיה את העניין הזה שלא היתה מגבת כי הכל כבר באמת היה ארוז. מזל שהיתה עוד ציפית אחרונה תלויה על החבל...

ויאללה, יצאנו לדרך!

וואו!

מרגש אש!!!

בשלב הזה אני מרגיש כל כך הרבה דברים בו זמנית שקצת קשה לתאר. זו מן נקודה כזו בזמן שתוכננה (בערך) כמה שנים, ובאופן יותר ספציפי כמה שבועות. אני נוהג ברכב שנרכש איזה שבועיים קודם תוך כדי טרפת בעבודה (ולא בנסיון הראשון... הקודם היה מאעפן ונתקע למוכר ממש ביציאה מהבדיקה במכון רישוי 😊 ), וו הגרירה הותקן לפני כמה ימים, הקרוואן נרכש לפני איזה חודש וקצת באילת ובשבוע האחרון - עבודות טירוף של סגירת הבית...

תחושות של התרגשות (excitement בקטע טוב) ושל התרגשות (חשש מהבאות). איזו שפה עשירה העברית...

אני מת על המשפחה שלי ומתרגש מאד להיות איתם עכשיו שנה off the grid. ואז עוד חיים שלמים. אין לדעת כמה מחוברים ל-grid. את זה עוד נראה...

והנה אנחנו נוסעים.

יעד ראשון: יבניאל. אחות של מעיין בדיוק עוברת לשם עם המשפחה, ויש שם איפה לעגון. הדרך לשם עוברת בפקקי ואדי-ערה, ובבלבול וויז שלקח אותנו דרך נצרת ודבוריה. כיף לנסוע בשיפועי כפר ערבי עם 8,000 באמפים בנסיעת הקרוואן הראשונה שלנו. הבלמים קצת ננעלו בדרך. החשמל של הנגרר נתלש, אבל הצלחנו בסוף. והנה אנחנו...

יבניאל עיר האורות.

איזה כיף!!!