עברתי שליש. עברנו חצי.

הנה פוסט שהיה ב-DRAFTS כבר חודש, והגיע הזמן שיצא לאור...:

מזמן לא כתבנו בבלוג, ויהיה קשה להשלים את הפער מאז הפוסט האחרון עד עכשיו אז... לא ממש אנסה.

אבל זה בכל זאת מן פוסט-רפלקציה על התקופה האחרונה.

וגם עבר בדיוק חצי מהמסע שלנו. איזה טירוף!!! חצי!!!

אז למה שליש? כי בדיוק חגגתי יומולדת 41. כלומר סיימתי 40. ואם לקחת ברצינות את ה'עד מאה ועשרים'- אז שליש*...

* אני יודע. עבר שליש כבר לפני שנה, אבל למה קטנוניות, למה?

בכל מקרה, עברנו מלא מאז שאנחנו שוב פה בארץ, והכל באמת בטוב. יש לנו ארץ נהדרת. שמעתי את זה באיזו תוכנית שוליים שבטח לא תכירו. והספקנו להיות במרכז ומזרח ודרום הארץ, והספקנו להיות בחורף (לא רצינו, אבל יצא) ולמדנו איפה הכי נעים להיות כשקר, ואיפה הכי קר כשקר, ואיפה כדאי לישון אם רוצים שלג ואיפה רואים דולפינים בלי להיכנס לריף, ואיפה אפשר למצוא סביח גם כשאביך. רמז: זה מצריך לבצע אקט מביך.

אבל עבר זמן רב מאז שפעם ועכשיו זה עכשיו וכשאין מילים לתאר, לא יועילו משפטים. אז מהסוף: מזל טוב לרגל גיל 41 המכובד.

עברתי שליש

זה לא לגמרי נראה ככה, אבל זו עוגת היומולדת שלי. עוגת שוקולד תפוז, בתוך תפוז, בנייר כסף, על הגחלים במדורה. היה הכי כיף בעולם.

שוקולד תפוז? על האש? אין ספק שהמשפחה שלי יודעת מה אני אוהב!

זה ה'לפני'.

אז במדורה.

ואז לקום בבוקר מבסוט עם הפריחה של איזור בארי (דרום אדום) מסביב...

עברנו חצי

טוב, זה הרבה יותר מטלטל מלחגוג שליש חיים. סיימנו חצי מהמסע בינתיים. היה נפלא. וגם צפוף לפעמים (בעיקר כשגשם), מלחיץ לפעמים (נגיד כשנאבדים באמצע הלילה בטיול רגלי), מבלבל לפעמים (כשלא ממש סגורים על לאן רוצים להמשיך לטייל), תקוע לפעמים (נגיד, פנצ'ר כפול בקרוואן), מצריך תחזוק לפעמים (נגיד כשמשאבת המים מתקלקלת. שוב.) ו... אפשר להזכר בכל מני תחושות - יפות וגם קשות. אבל בסך-הכל - נפלא.

בחלק מהבקרים אני שומע את השאלה "אבא, איפה אנחנו בעצם?" ואז הילדים (לרוב יוגב) יוצאים החוצה לגלות איפה אנחנו גרים היום.

הם יוצאים לחצר החדשה שלנו שהיא באמת אינסופית, בטח ביחס לגודל הבית, ומגלים את הטבע והיופי של מה שנמצא פה כרגע. יעלים. נחל. מדבר. חצר של חברים.

לפעמים יש אנשים נוספים לחלוק איתם את החוויה - חברים, משפחה, מטיילים מזדמנים, קרוואן ליד (כמעט שלא קורה), נוודים אקראיים - ולפעמים אין. ולרוב זה לא חסר, ולפעמים זה בכל זאת קצת בודד. הילדים בעיקר צריכים חברים. מקווה שזה לא אומר דברים רעים עלינו.

דרור אמר שיש לו חברים מהבית ויש לו חברים מהעולם - כאלו שהוא פוגש באקראי בדרך.

אז עברנו חצי, והשאלה מה לוקחים מזה הלאה כל הזמן מנקרת לה.

תשובה, אגב, לא תהיה בפוסט הזה. אולי בזה של עוד חצי שנה.

אבל בהתלבטויות ובתובנות עד כה אני כן יכול לשתף.

המסע הזה מביא לקיצון (ובמנות גדושות) כל מני דברים שאנחנו אוהבים: זמן עם המשפחה שלנו, טבע, חופש, שינויים, התפתחות, פשטות, מינימליזם. נדודים.

וזו שאלה טובה אם ככה היינו רוצים לחיות את החיים שלנו באופן קבוע.

ממש ככה-לא. זה גם לא יעבוד כלכלית אם לא נעבוד במשהו... אבל את האלמנטים הללו היינו רוצים לראות בחיים שלנו הרבה יותר.

לא חייבים להיות בקרוואן בשביל שיהיה פשוט.

לא חייבים להיות בחינוך ביתי בשביל זמן עם המשפחה.

לא חייבים לחיות בטבע בשביל להכניס הרבה טבע לחיים.

גם אם נחזור ליומיום הקודם שלנו בלי לשנות כלום- עדיין ספגנו חוויה אדירה, וגם זה משהו! [ב. הראל, 2021]

ולמרות הציטוט שהבאתי פה (של אחד הסופרים המודרניים שאני הכי מעריך) הייתי רוצה שהיומיום שלנו אחרי המסע יהיה נכון לנו יותר.

אז לא חוזרים לעבודות שלנו? אז לא חוזרים לבית שאין לו גלגלים? אז לא שולחים את הילדים לביה"ס? אז מנהלים רומן עם עיזה?

סטטיסטית, רק לרבע מהשאלות יש תשובה ברורה מאד. השאר הן דילמות מורכבות.

החלטנו לחזור לעבודות שלנו, ולנסות לאזן טוב יותר את הבית עם העבודה. שנינו עובדים בדברים שאנחנו מאד מאמינים בהם ומאד חשובים לנו. ברור שזה עדיין יהיה שוק לחזור, אבל אם נהיה נחושים, מאמין שנצליח לאזן הרבה יותר טוב מפעם (בעיקר לי יש הרבה עבודה. תרתי משמע...)

החלטנו לשמור את הקר-בית שאנחנו אוהבים גם אחרי השנה הזו ולא למכור אותו כדי שנוכל להמשיך לצאת למסעות קטנים. אבל כן נגור בבית רגיל כזה, שמחובר לקרקע. גם זה היה חסר לנו - שכנים קבועים, חברים בסביבה, אדמה לגדל בה ירקות.

עם זאת- אנחנו כבר לא ממש בטוחים אם נחזור לבית שלנו או לבית אחר. קצת קוסם לנו לגור בבית קטן יותר (עברנו מ-160 מ"ר ל-12 מ"ר... אפשר למצוא משהו באמצע) עם שטח אדמה גדול יותר

שולחים את הילדים לביה"ס! חינוך ביתי זה אחלה למי שיש לו PASSION (פסיון. כמו יונה אבל יותר כבד) אבל שנינו רוצים לחזור לעבודות, ויש ערך רב במסגרת החינוכית (או לפחות בחברים שהם פוגשים בה)

לא עם עיזה. לא.

ואלה כאילו השאלות הגדולות אבל בעצם מה שמעניין ממש זה איך בחיים הרגילים שלנו (אלה של העתיד) נכניס גם בדברים הקטנים את החיים הנוכחיים שלנו? אכן שאלה שאלתית.

טוב, זה היה הרבה דיבור מחוזי על החיים. מספיק. הגיע הזמן לשיח חרשים קצר:

- יוהן, אתה דורך לי על הרגל

- ביורן, אני לא שומע מה אתה אומר, אני שומע ENYA באוזניות ודורך לך על הרגל

- אז זה בכוונה, העניין עם הרגל?

- יש עוד 2:55 לשיר. לא שומע אותך. תתמודד.

- לא בקט גזעני, חלילה, אבל מזל שאנחנו לא מהלבנט ושיוהן לא שומע אום כולתום...

חוצמזה, הנה כמה תמונות מהחצי שנה הזו: