עד עכשיו, היה מאד נחמד. חברים, ומשפחה. ממש ממש נחמד.
אבל פה באמת התחיל המסע שלנו.
למה באמת? כי אנחנו פה לבד. בלי חברים וגם בלי שאר עם ישראל. באופן די קיצוני, אין כאן אף אחד. חורשת אורנים בנקודה הכי גבוהה באיזור ביערות מנשה. אין facilities. אין אפילו מים. ממש off the grid. והקמנו פה אחלה נקודה.
אבל כדי להיות בלי facilities היינו צריכים למלא מים. הכי טוב שמצאנו היה ברזיה כזו של לחיצה ושפריץ לעין.
אבל ידע רצון ומסירות יהפכו את הבלתי אפשרי לאפשרי. שמעתי את זה איפהשהו...
הייתי מאד גאה בשפצור שלי:
היה צריך ללחוץ על זה במשך מעל שעה, תוך כדי שמחזיקים את הצינור בזוית שתאפשר למקסימום מים להיכנס אליו באמצעות שמירה על זווית הכיפוף שתואמת את עוצמת השפריץ. זה קסם? לא, זה מדע...
קפצנו לנחל השופט. נכון, כולם בנחל השופט. זה במרכז, וזה נגיש, אז כולם שם. ואם היינו נוסעים לכאן בתור "הטיול" של הסופש אולי זה היה מרגיש לא ממצה, אבל לגור כאן, ולקפוץ לחצי יום רגוע עם ילד אחד על האופניים והשאר עם כדורגל... ממש נחמד!
(מתחבאות שם כמה תמונות)
והיה טרזן. לא האיש. החבל.
מה עוד אספר? אנחנו ישנים. ואז מתעוררים. ואז אבא מצלם אותנו...
איתמר מיד מחליף בגדים לספיידר-מן של אותו היום. או בגדי "כדורגל". זה גם הולך חזק עכשיו.
ויש את זורה. היא באמת כלבה נחמדה מאד. לקח זמן להרגיל אותה לא לקפוץ על המיטה. היא קצת לא מצאה את עצמה בערב ב-3 מ"ר רצפה שיש בקרוואן כשכולם כמעט דורכים עליה. ולפעמים בלי ה'כמעט'.
עד שהוחלט שהיא ישנה מתחת לשולחן האוכל. שהוא גם המיטה של דרור ויוגב. אז לשם היא משתחלת. מזל שהיא לא רועה גרמני...
אז אנחנו פה בימים הקרובים.
אם אתם קרובים, או קרובים של קרובים, אתם מוזמנים להתקרב ולבוא להגיד שלום.
יש בירה במקרר.
קרוב.