רגע לפני שיוצאים לדרך...

אז הילדים אצל הסבתות (כפרה עליהן)

ויש לנו עוד יום אחד לפני שעוזבים את הבית שלנו. יש לסיים לארוז, לסדר את הדברים בקרוואן, ולצאת לדרך. לא סיפור. כלומר, נספיק על הקשקש. כמו תמיד.

אבל כדאי קצת לספר על איך הכל התחיל:

רצינו זמן משפחתי משמעותי.

אוקיי, זהו.

עכשיו אפשר לספר איך תכלס זה קרה...

אז רצינו לטוס לטייל

במזרח ובמקביל להפיץ מחלה שתקריס את כלכלות העולם כדי שכולם יבינו שאפשר להסתפק בהרבה פחות... לרגע לא חשבנו שהדברים יתנגשו.

התחלנו בלספר לאנשים שאני נופח גז אציל. זה תפס בעיקר בשל הייחוס הרם של המשפחה שלי- בכל זאת המשרתים של המלך בטרנסילבניה, או משהו כזה... מפה לשם התחילו שמועות, הגיע סיני אחד ממחוז וואהן ואמר שהוא מעוניין בבלון גז ממני. הבנו שיש פה כסף ומייד רכשנו ממכרז של המכון הביולוגי כמה חתיכות של מיכלי גז לכאורה. אחד נמסר לאיש מוואהן.

כשחזר, עשה שם קצת בלגן ביולוגי שטיפה יצא משליטה.

בכל מקרה, את שאר המיכלים מסרנו לאנשים בשכונה (כי זה מה שאנחנו עושים עם דברים שאנחנו לא צריכים יותר). נראה שהחב'רה פה עמידים יותר מהסיני.

אנחנו בינתיים תכננו מסלול לטיול בעולם. הודו-תאילנד-ויאטנם-יפן-משם נראה... ואז תקף אותנו הבלגן של הסיני. לפחות אנחנו לא לבד. נורא להיות לבד עם מסיכה בלי ים. כשכל המדינה ככה, זה קצת מנחם...

לא כל-כך היה לנו מושג מה לעשות. אופציית ה"לדחות בשנה שנתיים" היתה לגמרי על הפרק, עד שנזכרנו בסיני. ונזכרנו שהוא תושב וואהן. ושזו אופציה בכלל לא רעה לגור גם בוואהן. אז קנינו. וואן.

אולי בפוסט אחר נדבר קצת על איך קונים אחד וכמה כיף לקנות אותו בנקודה הכי רחוקה מכל מקום אחר בארץ, כולל מיטבתה: באילת.

ואז גם צריך להביא אותו. כלומר, צריך רכב שיצליח לסחוב אותו קודם...

אז לא היה לנו כזה עדיין, אבל כן היה קרוואן ויש חברים טובים, אז יצאנו ל-roadtrip לאילת. אבל כזה של זקנים. בכל זאת, גיל 40... כלומר, להסתכל על הכוכבים בלילה ולהצטער שאכלת טורטיה עם יותר מדי שומן - כן / ללכת למועדוני חשפנות ולמצוא את עצמך מעולף ברחוב אחורי אחרי שהלכת מכות עם בוריס השומר - לא.