הנה סיפורה של הרפתקה. ממש ככה...:
יצאנו מסופיה. עברנו בחנות הטובה בתבל- דקטלון. קנינו לכולם נעלי טיולים אטומות למים עם פרווה נחמדה בבפנים. המממ... נעים... קצת מתחשק להשתמש בהן בתור כפפות...
ואז יצאנו לכיוון הרכבל שעולה להר בשמורת rila למסלול שבעת האגמים.
בדרך, סתיו סתיו סתיו. רק בשביל זה היה שווה לטוס לבולגריה.
בבוקר הזמנו מקום בבקתה על ההר. בקתת מטיילים כזו. היה נשמע כמו חוויה נחמדה לישון למעלה ולהתחיל את הטיול בבוקר.
מגיעים לרכבל שאמור לפעול עד 16:30 ב-15:55. מוכרת הכרטיסים אומרת שאם לא נעלה תוך 10 דקות, לא יעלו אותנו.
שיט.
לא חישבנו את ה-25 דקות עליה ברכבל.
אורזים מהר בטירוף.
נועלים נעליים. כובעים. כפפות. מעילים. עוד מעילים. אוכל. לא יודעים מה נמצא שם למעלה.
ההיא מהכרטיסים באה להזכיר לנו שאחרי שנגיע למעלה הרכבל מפסיק ולא משנה אם מצאנו את הבקתה או לא.
שיט.
אגב, הטמפ' ירדה מ-15 ל-5 בעליה בכביש לשם. היא צפויה לרדת בעוד 5 בעליה ברכבל...
והרכבל, מסתבר, פתוח. כזה של 2 גולשי סקי.
אנחנו עם 3 ילדים.
שיט.
כלומר, הידד. 3 ילדים זה שמחה, כמובן.
אבל... שיט.
בכל מקרה, עולים.
אז הגענו למעלה, כל אחד קופא באיזור אחר, ואנחנו בתוך ענן-קור-שכזה. לא רואים יותר מ-30 מטר קדימה.
מפעילי הרכבל היו שמחים לראות שהגענו כי זה אומר שזהו. אפשר ללכת הביתה. הם הצביעו קדימה, לענן שבצד כלשהו, ואמרו שממש שם הבקתה.
הערכות זמנים של אנשים אחרים זה תמיד משהו שצריך לקחת בערבון מוגבל. "3 דקות הליכה לכיוון הזה". אנחנו בגדול רואים שם רק כלום...
השעה 16:30, החושך מגיע בקרוב, ו... אין ברירה בתכלס, אז יאללה.
תוך דקה של הליכה, כמו פטה-מורגנה של קור וערפל, מופיעה הבקתה.
כמה אושר.
נכנסים מיד.
לכולם קר ממש, אני הולך לדבר עם הבולגריה התורנית שלא מבינה מילה באנגלית באמצעות נפנופי ידיים, קרקורים, וגוגל טרנסלייט, והמשפחה עוברת לשבת ליד האח.
מפשירים ושמחים.
אחרי הרבה מדי זמן עם הבולגריה אנחנו מבינים שבעצם לא זו הבקתה שהזמנו...
שלנו נמצאת במרחק שעה הליכה...
ברור שנשארים בבקתה הזו. אין שאלה.
בקתה של איזה 100-200 איש.
החדר היחיד הסביר הוא dormitories שזה סבבה כי אין אף אחד אחר בבקתה...
אז הילדים מבסוטים ונרדמים כולם יחד בקומה למעלה של המיטות. אנחנו שותים בירה* על שמיכה על הרצפה ליד תנור חימום מצ'וקמק שנתנו לנו (כי את החימום של המבנה לא פתחו לכבודנו...) והכל קסום. או סתם מוזר.
*בירה בבולגריה- הדבר הזה שעולה בערך 5 ש''ח ולא משנה אם קנית בקבוק של חצי ליטר, 1 ליטר או 2 ליטר. כן, יש להם גם כאלו...
בבוקר, יורדים לאכול משהו בבקתה. הבולגריה רוצה שנעשה צ'ק אאוט עכשיו. השעה 8:00 בבוקר... היא מתעקשת. אוכלים משהו זריז ועולים לארוז את הדברים שלנו. היא שם איתנו, מתעקשת להיכנס ודורשת שנשלם על מיטה נוספת כי השתמשנו בעוד שמיכה...
מסבירים להם שאם הם לא טרחו להדליק חימום ונתנו לנו תנור מצ'וקמק, הגיוני שניקח עוד שמיכה לכסות את הילדים, לא?
היא לא משתכנעת. זה כבר קצת הפך לאידיאולוגי...
אחרי עוד קצת חוסר תקשורת מגדל-בבל-סטייל מגיעים בסוף לעמק השווה. אנחנו לא משלמים והיא מגרשת אותנו מהבקתה. חוויה מעניינת. גירוש.
Get out!
יוצאים מחוייכים ליום קר ומאיר פנים.
זו הבקתה:
ויאללה, יוצאים לטייל!!!
*אחד המסלולים הנחשבים בבולגריה, אבל אי אפשר להשיג מפה. גם לא לקנות למטה בקופה. היחידה שמוצבת שם, בתחילת המסלול, פשוט לא נכונה. צבעי המסלולים מעורבבים לגמרי, אבל מה-זה-חשוב בעצם?
יאללה, הולכים.
המראות משגעים.
בהתחלה קר נורא. די קרוב לאפס מעלות. ואז מתחילים להתחמם ולהזיע. השכבות יורדות, למרות שגם הטמפ' קצת יורדת (עולים בגובה, ויש רוח, ומגיעים לאיזורי קרח שכיף לאכול)...
הנה, קרח שכיף לאכול:
ואז... האגמים:
מאד יפה. וציורי. ופסטורלי.
מעודן, מעצים, מונומנטלי.
מתושלח, סרקופג, מונונוקלאוזיס.
המשחק הזה מתחיל למצוא חן בעיני...
עולים עוד קצת (הרבה) על נחלים רדודים ונחמדים, איזורי קרח מחליקים ושאר טיפוסים חלקלקים, ומגיעים לבקתה המפורסמת שהיינו אמורים לישון בה...
אין מים חמים. בעצם, אין מים, לוקחים מהאגם שליד:
אין שירותים. כלומר, יש מבנה outhouse ליד שהוא בגדול חור ברצפה. (הילדים מאד התרגשו שהם קלעו יפה פנימה). ולקח לנו שעה וחצי להגיע לשם (ככה שטוב שלא החלטנו ללכת את זה יום קודם...)
מה שכן, יש להם שוקו. בכוס של 'עלית'...
כשיצאנו שוב, עשינו את הטעות של לשאול את הילדים אם מתחשק להם להמשיך את כל המסלול או לחזור. ממש טעות.
לא תמיד צריך לתת להם את השליטה.
או אפילו את אשליית השליטה...
אז החלטנו שמספיק שחלק מאיתנו יראו את רוב האגמים. מעיין החלה לרדת עם איתמר ויוגב, ודרור ואני עלינו לצוד עוד 2 אגמים...:
כשהגענו לרביעי, החל ענן כבד להתיישב על ההר, וזה היה ממש זמן טוב לחבור לשאר המשפוחה. יש לנו 4/7. זה מספיק.
הי כמה קריאות 'הלו' ו'פריצי' בין הפסגות לעמק, ותוך כדי גם נוף האגמים שהשתנה לנו לגמרי:
ובסוף הגענו קצת אחרי מעיין-יוגב-איתמר לבקתה ולרכבל.
הפעם היינו מוכנים נפשית קצת יותר טוב (לקור, לגובה, לרכבל פתוח) ויצאנו לדרך...
עד שהגענו למטה שוב היה קצת כחול בשמיים, וכולם מיד נכנסו להפשיר באוטו.
בעיירה למטה, sepereva banya, יש את הגייזר החם ביותר בבלקן ומעיינות חמים.
העדפנו לקרוס באיזו דירה באיזור. מעיינות- ביום אחר!
אז טיילנו בכפור וישנו בבקתת מטיילים, ונסענו ברכבל מפחיד-מדי והיה סופר-מגניב.
הילדים שלנו עשו אחלה מסלול, ויצאנו הורים גאים.
ובכלל, מתושלח. סרקופג. מונונוקלאוזיס.